בניה דור
שיחת היכרות
ליווי רגשי ועסקי · הנחיית קבוצות
אם אתה כאן, כנראה שאתה מוכן להתחיל

להופיע בחיים שלך באמת

כי אין סיבה שאושר יהיה רק רעיון רחוק

לפעמים הכול מתפקד, ובכל זאת נעלם החשק. מה שפעם היה תשוקה הפך לגלילה עם הפסקה בין לבין כדי להתבאס על עצמנו. אני מלווה אנשים לחזור להרגיש, לבחור ולעשות, עם פחות התנגדות ויותר נחת.

שיחת היכרות
שיחה במתנה ממני, בלי שום התחייבות.

איך אני יכול לעזור?

איפה אתה עכשיו?

בחר את מה שהכי קרוב, ותראה אם זה מדבר אליך.

כשהכול מתפקד, ובכל זאת נעלם החשק

על פני השטח הכול בסדר. יש עבודה, קשרים ושגרה, אבל בפנים יש מין שקט מוזר, כאילו מישהו כיבה איזה מתג. מה שפעם אולי הדליק אותך, עם הזמן הפך למשימה מבאסת.

אני אוהב לחשוב שהחשק לא באמת נעלם, אלא רק מתחבא מתחת לעייפות, לפחד לאכזב, או לאמיתות שלא אמרנו לעצמנו כבר הרבה זמן. עצלנות, עייפות ודחיינות הן לפעמים פשוט הדרך של הגוף להגיד שמשהו כאן לא מדויק.

בהקשר, מבחינתי המטרה היא לא לדחוף אותך "להתעורר", אלא לבדוק יחד מה מכסה על החשק, ולפנות לו את הדרך, צעד אחר צעד, עד שיחזור.

הצלחה הוליסטית

המילה הוליסטי מגיעה מהמילה holos ביוונית, שפירושה 'שלם'. הצלחה מפרספקטיבה הוליסטית היא בהכרח שגשוג של כלל המערכות.

מזווית קפיטליסטית-מודרנית, מספיק שאדם ירוויח המון כסף ממשהו בשביל שנגיד שהוא "הצליח". אבל האמת היא שיכול להיות שיש לו חרא של חיים ומערכות יחסים, והוא בכלל שונא את עצמו.

זה שגדלנו לתרבות שבה כסף יותר חשוב מסיפוק ביום-יום, מוביל הרבה מאוד אנשים לרצות להימנע מעשייה, ומתוך זה להימנע מלפתח שגרה כיפית שמעוררת בהם חשק להתעורר בבוקר.

אני בעצם אומר שהחיים שלנו לא שווים כלום אם אנחנו רק עסוקים בלמלא אחר משימות שלא בא לנו לעשות. ושהדרך להחזיר את החשק היא לדאוג שיהיו לנו יותר משימות שאנחנו רוצים לעשות, ושנרגיש יותר אהבה ונינוחות בתוך עצמנו.

כשאתה רוצה לעשות יותר, מבלי שזה ירגיש כמו להתעלל בעצמך

לרובנו ברור מה כדאי לעשות כדי להיטיב עם עצמנו: ספורט, לאכול טוב, לגלול פחות, או סוף סוף להרים את הפרויקט ההוא. ובכל זאת, זה לא קורה. ברוב המקרים, תגיע ביקורת כמו: "אני לא עושה מספיק", "אני חייב להתחיל לזוז", "איך אני אמור להגיע לאנשהו אם אני לא מסוגל אפילו ל…"

הבעיה היא שזה לא עוזר לפתח כוח רצון יציב ובריא. כשמשמעת נבנית על לחץ ואשמה, היא מחזיקה כמה ימים ונשברת. כדי שזה יחזיק, צריך לרתום לזה גם את הגוף והלב, ככה שגם שגרה מלאה במשימות תרגיש כמו בחירה בעצמך ולא כמו עונש.

איך זה נראה בתהליך איתי

אני יוצא מנקודת הנחה שאנחנו רוצים להיטיב עם עצמנו, פשוט לפעמים אין לנו בדיוק את הכלים. אנחנו רוצים שיהיה לנו נעים ושקט, אז יוצא שאנחנו מעשנים וגוללים מלא במקום לדאוג לעצמנו.

נקודת ההנחה הזאת גורמת לי לחשוב בתהליכים שאני מעביר בעיקר על שני דברים:

1. לקדש שיח פנימי מיטיב ואוהב. גם אם מישהו עכשיו בוחר לראות טלוויזיה כל היום, זו הבחירה שלו, ואין שום סיבה לתקוף את עצמו בגלל זה.

2. כשיש תחושת ריבונות בריאה וחוויה של "אני לא חייב", אפשר להתחיל לדבר על מה רוצים. ומהמקום הזה לפנות לתשוקה את הדרך מפצעים וחסמים, ככה שיהיה לה מקום להוביל אותנו אל עבר שגרה ועשייה מיטביות, מתוך אהבה לעצמנו ולחיים.

בוא נדבר

כשאתה רוצה ליצור יותר תוכן, או ליהנות יותר מתהליכי יצירה

בין אם אתה יוצר ומוחק מיליון פעם, ובין אם אתה מצליח לפרסם אבל כל לייק מרגיש כמו אוויר לנשימה, אפשר להתרווח הרבה יותר מול להיראות ולהתבטא בסושיאל.

אין לי את הסוד למלא לך את האינסטגרם. יש לי 500 וקצת עוקבים בעצמי. כן היו לי פוסטים שהגיעו לחצי מיליון איש, ויצרתי מאות פוסטים וסרטונים. מה שכן, מצאתי כלים שעזרו לי להרגיש יציב גם כשאין לי לייקים, גם בתקופות שאני פחות מרגיש על גג העולם, בין אם בזוגיות ובין אם באינסטגרם. ליוויתי לא מעט אנשים בשנים האחרונות ליהנות מיצירה ולהתייצב רגשית מולה, ככה שהתוכן יהיה ביטוי של האמונה בעצמך, ולא מבחן של הערך שלך.

בעיניי, ליצור תוכן ולהשפיע זה להפוך למנהיג של משהו. ואם הרעיון הזה מדבר אליך, הוא ללא ספק אפשרי גם לך.

למה אני לא נהנה מיצירה כרגע?

השאלה החשובה כאן בעיניי היא: למה אני לא נהנה מיצירה כרגע? לרוב התשובה לזה תהיה קשורה במחשבות כמו "אני לא מספיק", "אני כישלון" וכן הלאה, שצובעות תהליכי יצירה בפרקים ארוכים מדי של הלקאה עצמית, עם קצת יצירה בין לבין.

אני בעצם אומר שהדרך להפוך תהליכי יצירה למהנים וממלאים יותר היא: א' — לבדוק מה אפשר לשפר ולדייק ברמה הטכנית. וב' — לאהוב את עצמנו בטירוף, ככה שיהיה לנו כיף איתנו לאורך התהליך.

כשלהביא את עצמך באמת מרגיש לא אפשרי

לפעמים זה להגיד כן כשאתה רוצה להגיד לא. לשתוק בוויכוח כדי לא לעשות סצנה, או אפילו להשקיע אקסטרה כדי שהפוסט יהיה סופר פוליטיקלי קורקט, וזה כבר גורם לו לאבד צבע. אם זה המצב, זה רק הגיוני שמשהו בך מרגיש שאתה נשאר בחוץ.

בזוגיות, מול חברים, בעבודה או ברשת: היכולת להגיד בפה מלא מה אתה רוצה, ועל מה אתה לא מוכן להתפשר, היא לא תכונה שנולדים איתה. היא משהו שמתרגלים. ואפשר ללמוד לעשות את זה בבגרות, בלי לפגוע בקשר או בקרבה.

אמונה עצמית וביטחון הם דברים שמתרגלים

יש מיליון כיוונים לעבודה הזאת, וכל אחד צריך איזון קצת אחר. אבל כך או אחרת, תמיד אפשר לשים לב מתי הפחד מנהל אותנו, וללמוד להתנהל מתוך יותר אהבה וביטחון. יש עשרות כלים ותהליכים מחשבתיים שאפשר ליישם ביום יום כדי לעזור לעצמנו להביא יותר אמת, יותר אותנטיות ויותר משחקיות אל כל אחד מהקשרים שלנו. מהקהל באינסטגרם, ועד הבת זוג שלנו או הדודה המוזרה ההיא.

מניסיוני, אמת בהכרח הופכת קשרים לטובים ומדויקים יותר, גם אם היא עלולה להביא לסיומם. להתרווח בביטוי שלנו בעולם זה ממש לעשות מקום למי שאנחנו, ככה שנוכל ליצור את החיים שאנחנו רוצים.

מבחינתי, זה אחד הדברים העיקריים לעבוד עליהם כשאני חושב על להרגיש יותר שייכות וביטחון בתוך הקשרים, העשייה והיום יום.

כשכסף מרגיש כמו חרדה

חרדה כלכלית לא תמיד קשורה למצב בחשבון. יש אנשים עם הרבה כסף שלא נרדמים בלילה, ואנשים עם מעט שישנים ממש טוב. יש מי שבודק כל הוצאה קטנה, ומרגיש שכל החלטה כספית היא מבחן, ומי שיבזבז בלי לשים לב וירגיש שהכסף שלו לא אומר עליו כלום.

לכל אחד מערכת יחסים ייחודית ומורכבת עם כסף, אבל יש אמיתות שנכונות לכולם.

אם יש בעיה כלכלית אמיתית, היא צריכה לקבל מענה אמיתי, כמובן. מה שאני רואה לנכון בדרך כלל (ואני לא יועץ פיננסי) הוא ליצור כמה שיותר בהירות, לנהל תקציב, לדאוג לחסכונות, ולקחת את כל האחריות שאפשר, כדי לדעת איזה חלק מהחרדה והלחץ הוא פשוט רגש. ואז אפשר להתפנות לעבוד עם החרדה הכלכלית כמו עם כל רגש אחר, כי ברגע שמתנהלים באחריות, זה כל מה שזה.

אדם עשיר

כשאני מדמיין אדם אהוב, אני חושב על אדם אוהב. כשאני חושב על אדם עשיר, אני רואה אדם שופע יצירתיות, קבלה ואמונה. ואדם בטוח הוא כזה שלמד להתמודד בענווה עם חוסר הוודאות והשליטה בחייו.

גם אם אותו האדם יהיה מוקף באנשים, כסף וודאות לגבי העתיד, אין זה מעיד בהכרח שירגיש אהוב, עשיר ובטוח. מה שמגדיר את איכות החיים שלנו הוא איכות החוויה הפנימית, ולא שליטה על המציאות החיצונית.

ועדיין, רווחה לעולם לא תתאפשר על ידי נטישה של הצרכים הארציים והחומריים שלנו. הדרך היא זו שבה אדם שוזר את צרכיו הרגשיים אל תוך השגרה, הקריירה והיחסים היום-יומיים שלו.

כשהשגרה שלך לא מרגישה שלך

אם אתה קם, עושה את מה שצריך והולך לישון; הימים עוברים, ומשהו בך מרגיש שזה לא בדיוק החיים שבחרת, עדיין אפשר ליצור משהו אחר.

לפעמים זה יכול להיראות כאילו הבעיה היא בחיים עצמם: בעבודה, בעיר, באנשים. ולפעמים זה באמת נכון. עם זאת, הרבה פעמים, גם כשמחליפים את הנסיבות, התחושה חוזרת. כי מה שחסר הוא לא שגרה אחרת, אלא יחס אחר לעצמך בתוכה.

שגרה שמרגישה שלך נבנית מהדברים הקטנים: איך אתה מתחיל את הבוקר, למה אתה אומר כן ולמה לא, ואיך אתה מדבר לעצמך כשמשהו לא הולך. כשיותר מהבחירות שלך מתחילות לשקף את מי שאתה, גם הימים יתחילו להרגיש יותר שלך.

שיטת הדרך

השיטה שלי מתחילה בלצאת מנקודת הנחה שהטעם של היעדים שנשיג יהיה הטעם של הדרך שבה נלך.

בהקשר, המטרה מבחינתי היא לצאת כמה שיותר מהר מהסיפור שבו האושר שלנו מחכה לנו ברגע שנשיג את כל מה שנרצה ונוכל סוף כל סוף לנוח — ולהתחיל להיות מאושרים כבר היום.

הכול מתחיל ונגמר בשגרה והרגלים; והמטרה היא להפוך אותם, לא משנה איפה אנחנו נמצאים כרגע, לדבר שמסב אושר בחיינו. וזה באמת מסתכם בליצור הרגלים שייטיבו עם בריאותנו הנפשית, הקהילתית והכלכלית, כבר מהיום. זה הכול.

עצלנות, דחיינות וחוסר מוטיבציה הם מנגנוני הגנה בריאים,
ותחתיהם מחכה חשק, חיבור וכיוון.

איך אפשר לעבוד איתי?

אחד על אחד
תהליך אישי

מטרת העל של פגישות אישיות איתי היא לתת כלים כדי למצוא וליצור בהירות. או במילים אחרות, למצוא שקט שמתוכו יהיה ברור מה הדבר שמתבקש כרגע, בין אם בהקשר של הצמיחה האישית, הזוגית או העסקית שלך.

קבוצתי
לרדת לקרקע

ליצור שגרת חיים של הגשמה ובריאות. תהליך קבוצתי לגברים, שישה מפגשים.

אם אתה צריך עזרה להחליף הרגלים רעילים כמו גלילה, פורנו וג'אנק-פוד בכאלה בריאים כמו ספורט ויצירה, זה המקום בשבילך אח שלי; כנס לראות

קבוצתי
ההרשמה סגורה כרגע
יצירה חופשית

תהליך עומק של חודש למי שרוצה ליצור תוכן כדי להשפיע, לפתח את החיבור האישי לקהל ולעשות את זה בלי לוותר על ליהנות מכל רגע מהדרך.

נצלול יחד לכלים שונים לתהליכי יצירה, ברמה הטכנית והרגשית, ובעיקר נהפוך יצירת תוכן לשער, דרכו תוכלו לגדול כאמנים ומנהיגים.

איפה ומתי
אונליין, בגוגל-מיט. פעם בשבוע.
כמה זמן
משתנה מאדם לאדם. לרוב בסביבות שלושה חודשים.
כמה זה עולה
פגישה בודדת 400 ₪, או סדרת פגישות ב-360 ₪ לפגישה.
בין הפגישות
אני זמין בוואטסאפ לתמיכה, לפידבקים על תכנים שיווקיים, או לכל מה שיעלה.

תספר לי קצת על הגישה שלך

גרור כדי לסובב, ולחץ על כדור כדי לקרוא עוד
ביטוי חופשי
ביטוי הוא היכולת להביא את עצמי כדי להשפיע על החיים שלי. בין אם מדובר בביטוי מול חברים, בזוגיות, במיניות, בהרצאה או בעסק. הכיוון הוא חיזוק היכולת להביא את מה שקיים בי, את מה שאני רוצה, כדי לדייק את החיים לרצונות ולצרכים שלי. המטרה היא ליצור חופש וביטחון שיהוו מסלול המראה נקי למה שחי בי, ככה שאוכל להתפנות לדייק את המסר ולהביא את מה שקיים בי עכשיו.
יצירת תוכן
הסוד מבחינתי הוא ללמוד ליהנות. ובשביל זה צריך קודם כל להתפנות מביקורת והלקאה עצמית. כשאני חושב על יצירת תוכן אני חושב על השפעה ומנהיגות, ואני רוצה לעזור לאנשים להתחבר לחלק הבטוח בתוכם, ממנו הם יכולים להעניק ולהוביל. ומעבר לתהליכים רגשיים שמקלים ויוצרים פניות להובלה וליצירה, אני מתמקד בלחפש את הסוויט ספוט הטכני, שבו גם קל לנו לעשות דברים, וגם אנחנו סקרנים ומלאי תשוקה ברמה היצירתית.
רווחה
רווחה, מבחינתי, היא המקום בו כלל הצרכים שלי מקבלים מענה, ככה שאני יכול להרפות ולנוח על כנפי החיים. למול רווחה, עיקר העניין הוא לזהות את כלל הצרכים שלי ולקחת עליהם אחריות. בין אם הם צרכים ילדיים שקשורים בתשוקה, יצירה, משחק וחופש, לבין אם כאלה בוגרים שקשורים בהגשמה, ביטחון, תכנון ואחריות.
אושר
אין דרך אחת להיות מאושר. ואני חושב שהתרבות שאנחנו חיים בה כרגע מתעלמת מזה, ודוחפת אנשים לחיות תחת מסלול כללי שבשאיפה יתאים לכולנו. אין שום בעיה ללכת במסלול סטנדרטי; גם בתוכו אושר יתגלה כשנסתכל לעומק עצמנו, לעומק השגרה שלנו, ונדייק אותה כך שתבטא בדיוק את מי שאנחנו רוצים להיות בעולם. אושר מבחינתי הוא שילוב בין עבודה על החיים ה"חיצוניים" שלי: שגרה, יחסים, עבודה ובריאות, לעבודה פנימית שתיתן לי אישור מלא להתקיים בדיוק כפי שאני. או במילים אחרות, אהבה עצמית במקסימום.
יחסים
היעד הסופי הוא מציאות בה כל הצדדים נאמנים לחלוטין לעצמם, יודעים לבקש את מה שהם רוצים ולסרב למה שלא, ולצד זה מחפשים את הדרך להיפגש באהבה ורעות אחד כלפי השני. מה שמנחה אותי ביחסים הוא לקיחת אחריות למקסימום על המופעלות הרגשית שלי, ועל המקומות בהם הקשר לא מדויק לי. בדרכי מצאתי שבדרך כלל אני לא צריך שאחרים ישתנו כדי שיפסיק לכאוב לי, אלא בעיקר ללמוד להביא את עצמי בבגרות, באהבה ובנאמנות מלאה לעצמי.
התנהלות וחרדה כלכלית
חרדה כלכלית מתחלקת לשתיים: עבודה רגשית ועבודה טכנית. אם יש בעיה כלכלית, צריך לפתור אותה, כמובן. ועדיין, גם כשאין בעיה ויש הרבה כסף, בדרך כלל עדיין יש חרדה כלכלית. מה שאני מציע בהקשר הזה (ואני לא יועץ פיננסי) הוא לנהל תקציב, חסכונות וכל מה שצריך כדי לקחת אחריות מעשית על המצב הכלכלי, כך שיהיה אפשר לראות בבהירות איפה יש "סתם חרדה" ולהתמודד איתה כמו עם רגש, כי זה מה שהיא באמת.
ניהול זמנים, שגרה ולוז
לא תאמינו עד כמה זה משמעותי בעיניי. בסוף, החיים שלנו הם הפעולות שאנחנו עושים, והדרך בה אנחנו מרגישים בתוכן. מבחינתי, להביא תשומת לב לדרך בה אני מארגן את הזמן והמשימות שלי זה לקחת בעלות על החיים שלי. ליצור שגרה שתומכת בבריאות הנפשית, הפיזית, הזוגית והכלכלית שלי, זה בעצם כל מה שיש לנו לעשות כדי להפוך את כל אלה לטובים יותר. נורא עד כמה שזה פשוט.

לא מוצא את עצמך ברשימה? זה כמובן לא כל מה שאני עושה, אלא פשוט הנושאים הכי נפוצים. ללא ספק נעבוד עם כל מה שתרצה שנתמקד בו.

אם אתה חושב לעצמך משהו כמו...

אולי אני מקרה קשה מדי?
אולי. נוכל לקבוע שיחה ולהבין יחד איפה אתה נמצא. נבדוק אם אני באמת יכול לעזור, אם לא, אגיד את זה בפשטות.
זה שווה את הכסף?
השאלה היא בעצם כמה אתה מאמין בשינוי, וכמה אתה מוכן להשקיע בו. תחשוב על זה ככה - אם התהליך הזה יעזור לך ליצור את השינוי שאתה רוצה לראות בחיים שלך, אותו שינוי שווה את ההשקעה הכלכלית שלך?
ומה אם התהליך ידחוף אותי מהר מדי?
אני מכיר מקרוב מה זה להכריח את עצמך, וכמה זה רק מרחיק. אנחנו נלך רק בקצב שלך, אין אופציה אחרת מבחינתי. בכל שלב נבדוק יחד מה נכון עכשיו, ואיך אפשר להוסיף ולדייק בלי להכביד.
איך אדע אם זה הזמן הנכון?
אי אפשר לדעת, ובדרך כלל הרגע המושלם לא מגיע. אם אתה רוצה לשפר משהו בחיים שלך, עכשיו הוא זמן טוב כמו כל זמן אחר. ואם זה מרגיש גדול מדי, שיחת היכרות היא צעד קטן ולא מחייב.
מה זה שיחת היכרות?חינם|עד 30 דק׳|בלי התחייבות
1
נכיר ונבין איפה אתה
2
מענה ראשון למה שבוער
3
נבדוק יחד אם ואיך להמשיך
לקבוע שיחת היכרות חינמית
בוא נדבר
50+לקוחות שעבדתי איתם
500+שעות ליווי והנחיה
500+פוסטים וסרטונים שיצרתי
3שנים של עבודה עם עשרות לקוחות

מה אומרים מי שעבדו איתי

„אנליזה עמוקה ששומרת על החום והחיבור”

— מלווה, תהליך אישי

„תוך פחות משעה הצלחנו לפרק את התמונה, לייצר הבנה ובהירות”

— מלווה, שיחה ראשונה

„החזיר אותי לתנועה ונתן לי תקווה ואמונה. עכשיו יותר ברור לי לאן אני הולך”

— מלווה, תהליך אישי
הודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבקהודעת פידבק
עוד פידבקים, בהיילייטס בפרופיל: @bnaya_dor
בוא נדבר קח אותי לתחילת העמוד
מי אני?אהלן :) אני בניה. אני מלווה אנשים לחיים של רווחה פנימית, אהבה עצמית ובהירות, כדי ליצור ביטחון לקבל החלטות בריאות ומיטיבות יותר, בכל המישורים.קרא עודסגור

אהלן :) אני בניה. אני מלווה אנשים לחיים של רווחה פנימית, אהבה עצמית ובהירות, כדי ליצור ביטחון לקבל החלטות בריאות ומיטיבות יותר, בכל המישורים.

אני מטייל בארץ ובעולם כבר 5-6 שנים. בשלוש השנים האחרונות אני מלווה אנשים באופן מקצועי, וממשיך לטייל כנווד דיגיטלי.

אני מטפל, מורה, מנחה, יזם, מוזיקאי ונווד, ועוזר גם למלווים שלי לבנות חיים שיש בהם מקום לכל הכובעים שהם רוצים לעצמם.

הדרך שליבגיל 17 נשרתי מהתיכון, עזבתי את הבית, עברתי למדבר והתחלתי ללמוד ברידמן.קרא עודסגור

בגיל 17 נשרתי מהתיכון, עזבתי את הבית, עברתי למדבר והתחלתי ללמוד ברידמן.

אחרי אותה שנה הבנתי שאני רוצה לצאת לטייל בעולם, וניסיתי לחסוך לזה כסף. כמו ילד בן 18, עבדתי בכל מה שמצאתי: מטבחים, עבודות עץ והגברה. וסבלתי מכל שנייה. לא החזקתי בשום דבר יותר מכמה שבועות. אז החלטתי לטוס בלי.

מעצם היותי נער מרדן 'ואנרכיסט' שלא רוצה לעבוד, החלטתי שכסף זה חרטא, דבר מלוכלך שמתעסקים בו רק אנשים חמדנים, ושעדיף לי לחיות מהמינימום האפשרי מאשר לסבול כל כך הרבה בשבילו.
חשבתי שלהימנע מכסף יהפוך אותי לאדם חופשי.

ההחלטה הזאת הובילה לצמצום עצמי שפגע קשות באיכות החיים שלי ובדימוי העצמי שלי, ומצאתי את עצמי מסתובב בעולם כשאני חוסך על ארוחות כדי לסגור את החודש.

תמיד היו פער ומבוכה. לא היה לי כסף לאירועים, לנסיעות ולמסעדות, וזה תמיד השאיר אותי קצת מאחור ביחס לאנשים שאיתם טיילתי. המבוכה והפערים האלה העצימו את הבדידות בחיי. אני ממש זוכר את עצמי בודק את כמות הבננות שקניתי לארוחת בוקר ב-7 שקל, כדי לוודא שלא הוצאתי יותר מדי. ושפל המדרגה של התקופה הזאת גרם לי להבין שחייב לקרות שינוי, ומהר.

באותם ימים בדיוק עברתי להתארח בקהילה אקולוגית בדרום מקסיקו. עשיתי בדיוק את מה שחלמתי עליו: חייתי בטבע עם אנשים טובים, גידלתי אוכל וניגנתי שעות כל יום. ועדיין סבלתי, שנאתי כל רגע. סבלתי מלקום כל בוקר ולעשות את אותם הדברים, שנאתי שאני צריך עדיין לעשות משימות משעממות.

ושם הבנתי שהבעיה היא לא בחיים שאני חי. לא כשאני עובד כטבח ולא כשאני בקהילה במקסיקו. הבעיה היא היחס שלי לעצמי ולחיים: זה שאני לא מסוגל להוביל אותי לעשות דברים מתוך אהבה, הקושי לקבל אותי ולאהוב גם את המגבלות והקשיים שלי. הבנתי שמה שגורם לי לשנוא את השגרה שאני חי כל פעם מחדש, זה שעדיין לא למדתי לאהוב את עצמי ולהפוך את השגרה שלי לביטוי של האהבה הזאת.

עם השנים התבגרתי והבנתי שכסף הוא רק כלי, ושהוא יהיה מה שאהפוך אותו אליו. הבנתי שלאהוב את עצמי זה להרוויח כסף כדי לחיות חיים בריאים, פיזית, נפשית וחברתית, ושיושרה זה להשתמש בכסף כדי לעשות טוב בעולם. במקביל הבנתי שאם אני מבקר את האנוכיות הקפיטליסטית שמנחה את העולם כרגע, אני יכול לעשות דברים אחרת. וזה הנחה אותי לשאול איך אפשר להרוויח כסף ביושרה, בצורה שמחזקת אחרים ומחזירה לעולם את מה שאני מקבל ממנו.

ובאמת כך קרה.

לא ניצלתי מהצורך במשמעת ובמשימות משעממות, אבל ללמוד להגיע אליהן מתוך אהבה שינה את כללי המשחק. עברו שנים, ואני עדיין מטייל בעולם. אבל היום יש לי כסף כדי לחיות בשפע שאני ראוי לו, ואני מרוויח אותו מלתמוך באנשים לחיות חיים בריאים יותר, לעצמם ולעולם.

אז מה שאני עושה היום הוא בעיקר זיקוק של כל מה שהאתגרים שלי לימדו אותי. עיקר העשייה שלי הוא להפוך את השגרה של המלווים שלי לכזאת שתבטא את האהבה שלהם לעצמם ולעולם: שהמשימות היום-יומיות יהיו ביטוי של הייעוד והתשוקה שלהם, ושהדרך שבה הם עומדים באתגרים תהיה מתוך אהבה שמעודדת אותם לצמוח ומוסיפה לרצון לקום בבוקר.

אני מגיע לכל פגישה קשוב, פתוח וסקרן, ומתבונן לעומק איפה יש עבודה רגשית לעשות, איפה צריך לדייק ומתי צריך לעצור. וכשמשהו לא קורה, זה לא כישלון, אלא מידע. רק צריך להבין טוב יותר למה: אם האתגר הרגשי גדול מדי כרגע, או שפשוט צריך לדייק מתי ואיך משימות משתלבות בלוז.

מה למדתי?הכשרות מקצועיותהנחיית קבוצות · טיפול זוגי · NLP · רפלקסולוגיהקרא עודסגור
הנחיית קבוצות, בית ספר נתיב
הכשרה למנחי קבוצות באוריינטציה טיפולית-סומטית. שנה של תהליך אישי ומקצועי עמוק סביב שייכות, מנהיגות בריאה והובלה מתוך ענווה ופגיעות. משם למדתי להחזיק מרחב בלי להוביל מלמעלה, ולתת לתהליך לקרות בקצב שלו.
טיפול זוגי מבוסס מובחנות וראויות
הכשרה שנתית למטפלים זוגיים עם אמתי מגד, בשיטה שמעודדת התבגרות, אחריות אישית ומפגש מתוך חיבור עמוק ואיכותי לעצמנו ואחד לשנייה. שנה שהובילה אותי לגלות דרכים חדשות לנהל מערכות יחסים, בזוגיות, בחברות ובעבודה. משם למדתי לעזור לאנשים להישאר נאמנים לעצמם בתוך קשר, בלי לוותר על הביחד.
NLP
הכשרה שנתית-מעשית שעשיתי בברצלונה, בספרדית. שם למדתי כמה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם ועל מי שאנחנו מעצב את החיים שלנו, ואיך אפשר להשפיע על זה כדי לקבוע מחדש מה אפשרי.
רפלקסולוגיה
הכשרה שנתית שעשיתי ברידמן בגיל 17. לא המשכתי לעסוק בזה, אבל קיבלתי ממנה ראייה הוליסטית ומערכתית. למדתי להסתכל על האדם כשלם, ולראות צמיחה וכשלים דרך כל ההיבטים של חייו כאחד.
לימים, אלה רעיונות שהשפיעו על התפישה שלי על התפתחות אישית, זוגית והצלחה עסקית.

ועוד מאות שעות של סדנאות, קורסים, ריטריטים, ייעוץ, טיפול והתבוננות עצמית.

קצת סיפורים ותובנות מהדרך

כמה פוסטים מהפייסבוק שלי, על המסעות ועל מה שלמדתי בדרך.

?
בניה דור
3 לפנות בוקר, מקסיקו, והשוטר הרגע הוציא שקית מלאה בגבישים חשודים מהתיק שלי. בגלל הראסטות שהיו לי אז וקארמה שכנראה לא הייתה משהו - המשטרה המקסיקנית הייתה ״מחפשת״ אותי. הרבה. אמצע הלילה, והשוטר הוריד אותי מהאוטובוס כדי לעשות עליי חיפוש. תוך שניה מצאתי את עצמי מוקף בשוטרים שהופכים את התיק שלי על הכביש. חרדה. אחד מהם מצא שקית מלאה גבישים צהובים והסתכל עליי בכעס וחיוך זדוני. טיילתי עם מור ולבונה, שרפים, והייתי צריך למצוא מהר דרך יצירתית להסביר לו מה זה - כי לא דיברתי אז מילה בספרדית. לקחתי את השקית מהיד שלו, הוצאתי מפתח והתחלתי לחמם עליו גביש קטן. השוטר הסתכל עליי בשוק. תוך כמה רגעים הגביש מתחיל להעלות עשן, והשוטר עומד ליד, עצבני, בעודי מסניף את העשן הזה, ומציע לו גם. בבלבול יחסי, הוא נשם את העשן והסתכל עליי באכזבה כשהבין לגמרי שזה קטורת. חזרתי לאוטובוס כשכולם מוחאים לי כפיים, (בשיא הרצינות) וחזרנו לנסוע. זה קרה עוד שלוש פעמים באותו הלילה - ומאז עברו כמה שנים בהן זה לא קרה בכלל. ספק כי ירדו הראסטות, ספק כי התבגרתי ואני כבר לא מחפש הרפתקאות מהסוג הזה. בדרך כזו או אחרת - הרגעים האלה לימדו אותי לחבק בשתי ידיים וחיוך גדול את אי-הוודאות בחיי. מה שהיה פעם חרדה מכלא מקסיקני היום הפך ללחץ של כספים ולקוחות, אבל זה אותה הגברת החרדתית בשינוי אדרת. פחד תמיד יהיה, השאלה היא אם נהפוך אותו לסיבה להישאר בבית, או לסיפור ששווה לספר.
בניה דור
אחרי שלושה שבועות עמוק ביער בלי חשמל וקליטה, התעוררתי חולה בטירוף אל הנוף של הכי הרבה שוטרים שראיתי בחיי. בוקר מאוחר; אחרי הרבה התפתלויות של חולי באוהל החלטתי לקום וללכת לחברים שלי שבדיוק ישבו לאכול, כדי לעדכן אותם במצבי. היינו בערך 250 איש שם באותו זמן. עמוק עמוק בתוך היער, בלי טלפונים, בלי כסף בדיוק ובלי הרבה עניין בשום דבר מלבד להיות ביחד. יצאתי לאט מהאוהל והדבר הראשון שראיתי היה קרוב ל100 שוטרים פדרליים מגולחים, לבושים שחור, כועסים - שמסבירים לי בנחת (יחסית) שאין מצב שאנחנו נשארים פה. אני עומד להקיא. ״יש לך חצי שעה לקפל את הדברים שלך לפני שאנחנו נעשה את זה ולא תראה אותם שוב״ חייכתי בנימוס והלכתי לחברים שלי להגזר על מה שקורה פה. מסוק עובר. עברו בערך 30 דקות, ועכשיו אנחנו 200 איש במעגל מחזיקים ידיים בקרחת יער בה גרנו, שרים ומתעלמים לכאורה מהשוטרים שפינו אותנו באלימות לא הרבה אחר-כך. ירדנו כולנו את ההר, שכבר הפך לבית שלנו, עם נחיל שוטרים שדוחף אותנו מאחורה. אני חולה, גמור, עם 20 קילו על הגב. מוקף בחברים ומשפחות שאיכשהו הפכו לקהילה שלי לשבועות האלה. אחרי בערך 5 קילומטרים קשוחים (וכמה עצירות 'שירותים' שלספר עליהן לא עובר מסך) הגענו לכפר הקרוב. המקומיים קיבלו אותנו בברכה והמשכנו משם יומיים אחר כך. עוד בערך שבוע של בלגאן, חופים, מוזיקה, ארוחות שטח, משטרות - והגעתי בטעות לברצלונה. שם התאהבתי בענק באישה שגרמה לי לעבור לגור בספרד, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. ~~~~ הבחירה לטייל בצורה שטיילתי הפגישה אותי עם מורכבויות חברתיות שלא דמיינתי. חייתי בלא מעט וריאציות של מיקרו ומאקרו חברות שונות, ובכולן פגשתי את אותה הבעיה: שימוש רעיל בכוח. עכשיו, אני הולך להגיד משהו מעצבן ורלוונטי מאי פעם. הבעיה היא לא השימוש הרעיל בכוח של המנהיגים הדפוקים שלנו; אלא הקורבנות הרעילה של העם שממשיך לתת להם את הכוח. חוסר ההסכמה של הפרט "להציב גבולות" וליצור שינוי קודם כל בחייו וגישתו האישיים. כחברה, אנחנו משליכים את האושר והרווחה שלנו על שינויים שאולי יום אחד יקרו בעולם, בממשלה ובשכונה שלנו - וזה במקום להתמקד במה שחשוב באמת. ההחלטות הרעילות והיום-יומיות של כל אחד ואחת מאיתנו. אני ממש לא מנסה להגיד שצריך לוותר על המלחמה בשלטון הדוחה שרוב העולם מצוי בו. אני אומר שכדי שהמלחמה הזאת תעבוד צריך להפסיק לבלבל את השכל על נושאים שאנחנו לא יכולים להשפיע עליהם ולקחת את האחריות האישית שלנו למקסימום. כל אחד ומה שזה אומר עבורו. אני באמת מאמין שכשכל אחד ואחת מאיתנו ייקחו בעלות על השלום בתוכם ומסביבם אולי נמצא שלום בחוץ יום אחד. וגם אם לא, כשיש שקט בפנים הרעש בחוץ נהיה הרבה פחות מעניין.
בניה דור
התחלתי לעשן, להשתכר ולעשות ס*ס בערך בגיל 12. התמכרתי לגראס לא הרבה אחר-כך, וצללתי לפסיכדליה בערך בגיל 15. את השנים האחרונות שלי כנער העברתי בין התיכון, פסטיבלים ומקומות שאהבתי ברחוב. לא סיימתי תיכון, לא עשיתי צבא או תואר, לא אספתי את התעודות מרוב המכללות שלמדתי בהן; גם לא התעוררתי רוחנית או התעשרתי מקריפטו. הייתי אוכל פטריות ביער ועושה מדיטציה כנער, הולך לסדנאות וריטריטים, או יוצא לרקוד את נשמתי כל סופ״ש - מה שהתחלף לימים בקהילות אקולוגיות, לימודים הוליסטיים, וטקסי מדיסין ברחבי העולם. ולמרות עשרות אלפי שקלים שיצאו בשנים האחרונות על לימודים - ההתבוננות שלי על עצמי ועל הטבע סביבי לימדו אותי את רוב מה שאני יודע. ועדיין הדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שאין לי שום סוג של ידיעה. —- ׳הטעויות׳ שעשיתי הראו לי שאפשר להגמיש את המציאות - ומאז דבר מוביל לדבר. בגיל 22, מצאתי את עצמי מנחה ומלווה אנשים (לפעמים פי שתיים מגילי) שמכירים בי כמורה וכמאמן שלהם להתפתחות אישית, רגשית, מקצועית ועסקית. זה הפך לימים למשרה מלאה, ואני הפכתי לנווד דיגיטלי שמוקדש לחקר של עצמו וסביבתו במטרה לתמוך במלווים שלו. הם באים בלי קשר לתעודות או להישגים שלי, אלא בקשר ישיר להסכמה לשהות בריק, ולהקשיב לו. בקשר ישיר לרצון לא לדעת ביחד, ולבחון עד לאן אפשר לכופף את חוקי המציאות. בקשר ישיר להחלטה ברורה ואוהבת לדאוג לעתיד שלנו - ברמה הרגשית והמעשית. את אלו אף מכללה לא לימדה אותי. —- את הטעויות המבורכות שעשיתי כנער אני ממשיך לעשות היום כמבוגר (מבוגר יחסית;). אני ממשיך להפצע. אבל ככל שאני מסכים לכאוב יותר, ככה מגיע יותר עונג לחיי. כשאני בוחר לאהוב ולהפגע, כשאני בוחר לקנות כרטיסי טיסה, לתקשר בכנות, להעלות מחירים, ללכת לריטריט - וכן הלאה. עדיין ההסכמה לשהות באי ודאות הופכת לחרדה בקלות, חוסר אחריות פסיכדלית הופכת בקלות לטראומה בלי לשים לב וחוסר אחריות ״היקשרותית״ פשוט הופכת לכאוס על בסיס קבוע. עם כל זאת, (ועוד) התשוקה שלי לא משאירה הרבה ברירה מלבד להסכים לדמם בשביל ללמוד רפואה מה היא - ולהעניק אותה לעולם. ואם יש דבר אחד שבאמת למדתי בשנים הקיצוניות האלה, זה שהמקום היחיד שצריך לשאוף להגיע אליו הוא כאן ועכשיו. ואם מבאס כאן ועכשיו, אז תמיד יש לאן לשאוף.
בניה דור
דרום מקסיקו, תפסתי טרמפים בין כפרים של צאצאים משבט המאיה - וגיליתי שהם שונאים אנשים לבנים. ניחשתי אחרי שקיללו אותי ברחוב, לא הסכימו למכור לי אוכל, או בגלל נהגים שעשו לי אצבע משולשת מהחלון. בכל אופן - כבישי עפר בין כפרים קטנים ואני בדרך לקהילה שנמצאת בקצה ההר. כל רכב שעוצר מספר שממש מסוכן שם - אבל אין לאן לחזור, אז המשכתי. עצר לי טנדר. עמדנו בבגאז' הפתוח אני, שלושה ילדים קטנים, ואמא מקסיקנית שנסעה בחזה חשוף, בעודה מניקה את התינוק שלה. מהרגע שעליתי היא הסתכלה לי ישר בעיניים - במבט חותך, שונא, כואב, עד שהילד שלה השתין עליה ומילא את רצפת הטנדר בדיוק בהסחת דעת לה קיוויתי. אחרי נצח בן כמה דקות הנהג עצר והלכתי לדרכי. יורד הערב, השמים נהיים אפורים ודחוסים, יותר מדי צמחים מסביב כדי לפתוח אוהל. יש עוד בערך 25 קילומטרים לכפר אליו אני הולך - וכבר אין לי מים או אינטרנט. אחרי שעה טובה וחרדתית למדי, עצר לי רכב ובו זוג וילדה בת 3. בלי להבין מילה הם הבינו את הסיטואציה, ולקחו אותי לבית בו גדלו - רגע לפני שהתחיל גשם חזק וטרופי. הבית בבנייה מקסיקנית מסורתית - גינה גדולה שמחברת בין חדרים קטנים ומתפרקים. ישבנו כולנו במטבח קטן בנוי משילוב של עץ ובטון; רואים את הלילה מהחורים בקירות. הסבתא הכינה טורטיות עם הבנות שלה על הגחלים במרכז המטבח, לצד סירים גדולים עם אוכל לכולם. הסבא יושב ממול ונועץ בי מבטים שמסבירים שלבנים לא רצויים כאן. מבלי להחליף מילה, אכלנו יחד, התחברנו, ונשארתי שם ללילה. למחרת הסיפור הופך לשחיטה של חזיר, ומעל 100 מקסיקנים גזענים ביום הולדת בכפר - אבל זה לפעם אחרת. העניין הוא שאותן ההרפתקאות ריסקו ובנו את האמונה שלי בחיים עשרות פעמים. אותם האתגרים לימדו אותי יותר מכל תעודה שיש לי על איך ללוות אנשים אל עבר חיים טובים יותר. ואותו הסיפור היה יכול להשמע נורא אם הייתי קורבן בתוכו - אבל אני מעדיף להיות הגיבור של הסיפור שלי. ולמרות כל הקורסים שבעולם, יש שיעורים שלא קונים בכסף.
??
בניה דור
הפעם הראשונה שעשיתי איוואסקה הייתה בקולומביה, וזו הייתה מהחוויות היותר מאתגרות שהיו לי. מעבר לזה שלא זכרתי דברים כמו השם שלי, כשנזכרתי למשל בהורים שלי לא בדיוק הבנתי מי הם ולמה זה עובר לי בראש. ״הטייטה״ שזה ׳השמאן׳ של השבטים הקולומביאנים, היה יליד מהדרום שמגיש איוואסקה מאז שהוא ילד. זה התפקיד שלו בשבט שהוא גדל בו. אחרי טקס קצר שתיתי שתי כוסות, ומאד מהר כבר הייתי במקום אחר. התגלגלתי מהערסל שלי לאדמה כדי להקיא על השיחים, ונשארתי על האדמה מאז. זה הרגיש יותר יציב. אחרי נצח כלשהו, כבר לא שלטתי על הגוף שלי, לא הבנתי את מה שראיתי או שמעתי, וכמובן לא היה לי מושג איפה אני או מה קורה כאן. בגדול שכבתי על האדמה של הג׳ונגל, הקאתי, כאבתי, וטיילתי במרחבים תודעתיים שלא יכולתי לדעת שהתקיימו לפני. אני מדלג על הרבה כאב פיזי ומאד גרפי שלקח חלק משמעותי מהדבר הזה - כדי לדבר על החוסר אונים הכי גדול שהרגשתי בחיים. שליטה לא הייתה חלק מחוקי המשחק, לא על הגוף, הקול, החושים או התודעה שלי. סבלתי, ובעקבות זה בחרתי להתנתק. הניתוק כמובן ניתק אותי בין היתר מהגוף, ובגלל זה היה לי קשה לשלוט בעצמי. — כשעיבדתי את זה, הבנתי שזה קרה כדי להראות לי את הבחירה שלי להתנתק. זה הראה לי את הדפוס שלי - לברוח כשקשה, לכבות את עצמי כשיותר מדי. נזכרתי בשבועות בהם התנתקתי ונשארתי בסיפור קורבני על הקושי שלי, במקום לקחת אחריות עליו ולשנות מה שהיה צריך להשתנות. חשבתי על שעות מיותרות בהן עשיתי משימות ריקות מתוכן ומשמעות בשביל לקבל כסף שלא באמת הספיק לי מעולם. חשבתי על הצורך המתמשך לכבות את עצמי בשביל לסחוב שגרה שאני לא אוהב. — בעצם מה שקרה זה ששכבתי על האדמה של הג׳ונגל בטריפ של הלייף - והתקרבנתי. התקרבנתי על הצמא שלי במקום לשתות, על הכאב שלי במקום לבקש עזרה, על הלבד שלי במקום לבקש ביחד. ובבוקר, החלטתי שזה לא הולך לקרות לי שוב בחיים. אני לא מדבר על איוואסקה, זה כנראה יקרה שוב. אני מתכוון לניתוק. אין סיכוי שאני יוצר שוב חיים שידרשו ממני לכבות אותי. מאז כמעט ולא עבדתי בשום דבר שדרש ממני להתנתק. חייתי במעט מאד כסף כדי לא לחזור לעבודות שידרשו ממני מה שאני לא רוצה לתת. במקום זה, יצרתי עבודה שתחיה אותי, התחלתי לשאול איזה קשרים מחברים אותי, ודרשתי מעצמי להגשים חלומות שיעזרו לי להתעורר. וכדי שכל זה יחזיק, כשקשה לי אני בוחר לפגוש במקום לברוח. —- ובדיוק ככה - טריפ איוואסקה נורא לכאורה, הפך לחיים הכי טובים שמצאתי בינתיים.
בניה דור
קונפליקטים היו מסיימים את המערכות יחסים שלי עד שהבנתי את זה: ״אני לא צריך שתהיי מושלמת, רק שתרצי לגדול״ - זה המשפט שמחזיק את הזוגיות שלנו היום. אין דבר כזה זוגיות מושלמת, גם לא התאמה מושלמת - ואי אפשר להיות מאוהבים לנצח. אהבה לא יכולה להישען על חיבור רגעי; היא צומחת מבחירה אישית לתת, מתוך רצון כנה לטפח ולכבד את עצמנו ואת האחר. אהבה היא מה שקורה כשנתינה עצמה היא מה שאני רוצה לקבל. וכל-כך קל להגיד שעכשיו אני לא אוהב כי היא כזאת, ואני ככה; וכל-כך קשה לבחור לאהוב. אפשר תמיד למצוא סיבה לסגור את הלב. זוגיות טובה נוצרת מבחירה הדדית לגלות אהבה מתוך החוסר שלמות שבינינו. אהבה אמיתית קורית כשבוחרים ללמוד לאהוב, ולא כשמחכים לאדם המושלם. זה בחירה אישית לצמוח, להשתנות ולגלות רעות; עבור עצמנו - ואז עבור האחר. לחכות שהאחר ישתנה כדי שנוכל לאהוב, לא שונה מלחכות לעושר שיגיע כדי שנרגיש ברווחה. החיים כבר התחילו, אין למה לחכות. ואם אנחנו מחכים לקבל כדי לרצות לתת - אנחנו עושים עסקים, לא אהבה.
בניה דור
הלכתי 50 קילומטר על הכביש בשמש המקסיקנית לצד מהגר לא חוקי מפורטו-ריקו. הוא חצה את מקסיקו ברגל בשביל למצוא עבודה בארה״ב שתעזור לו להאכיל את הילדה שנשארה מאחור עם אשתו. הוא נמוך, שזוף מדי, צעיר; מסתובב עם כפכפים ובקבוק מים מפלסטיק. וזהו. אני לילה לפני ישנתי על ערסל שתליתי בין שתי משאיות בתחנת דלק, ככה שהיה לנו כל מיני נקודות חיבור. בכל אופן, הלכנו יחד. מלא. אחרי כמה קילומטרים התיישבנו תחת עץ לצד הדרך עם זוג אחים מגואטמלה שעברו שם - ועשיתי ארוחת בוקר לכולם. הרים צהובים-ירוקים נפרסים על פני עשרות קילומטרים, עיטים ענקיים עפים מעל, ונהר גדול זורם לידנו. ופתאום הבנתי - משעמם לי, רצח. אני בהרפתקאה של הלייף, עם ״מקומיים״ מרתקים, אבל הכל מרגיש מעאפן. באותו רגע הבנתי ששום טיול לא הולך לגרום לי לאהוב את עצמי, או את החיים. הבנתי שדבר לא יציל אותי מעצמי, מלבדי. עברו כמה שנים וכמה יבשות מאז, בהם עברתי הכשרות, הקמתי עסק ונכנסתי לזוגיות; ואני ממשיך ללמד ולהעביר הלאה את הכלים שכן עזרו לי להתאהב בעצמי ובחיים.
בניה דור
ככה טרמפ של 7 דקות הפך לטקס שמאני עם חומרים שלא שמעתי עליהם מעולם. בחופים של האוקיינוס השקט, בדרום מקסיקו, פגשתי חבר מתוק שהזמין אותי להתארח בשטח שלו בג'ונגל. אחרי שבועיים של עבודת אדמה קשה בשמש המקסיקנית (דמיינו אותה עם כובע) יצאתי לעצור טרמפים לכיוון כפר קטן שהוא סיפר לי עליו. עברו בערך 6 שעות עד שירדתי בצומת של הכפר, 10 קילומטרים מהיעד. התיישבתי לאכול מול הנוף את הפירות שקניתי בעצירה הקודמת, והתחלתי ללכת עד שעצר לידי טנדר כחול גדול. לנהג היו עיניים חמות וטובות, והוא סימן לי עם הראש להתיישב לידו. עליתי מיד, כמובן. אחרי כמה משפטים שהסגירו שאני עדיין לא מדבר ספרדית, הוא שאל איפה אשן הלילה. הסברתי בחיוך שאין לי שום מושג ושאשמח להמלצות. הוא הסתכל עליי לרגע, וסיפר שיש לו קהילה קטנה שכרגע צריכה מתנדבים. ואז הוסיף שבסופ"ש הקרוב מגיע ׳שמאן׳ ממקדש פרואני להעביר טקס של ווצ'ואמה ו-ווילקה. שני דברים שלא ניסיתי עד אז, אבל האמון בחיים ובטוב ליבו של האיש הובילו אותי להסכים בשמחה גדולה. אחרי כמה ימים בקהילה השמאן וזוגתו הגיעו. הוא בחור פרואני בשנות ה50 לחייו, מתוק מדבש. והוא ממש שמח להקדיש שעות כדי לדבר איתי על החיים. בליל הטקס התאספנו במעגל קרוב ל30 איש. שרנו, דיברנו והתפללנו מסביב למדורה במשך שעות, עד שהגיע הזמן לשתות. כולנו שתקנו והוא עבר אחד אחד עם כוס קידוש ובקבוק פלסטיק שמלא בוואצ'ומה (סן פדרו) היה קפוא, ברמות. כולנו צפופים מסביב למדורה ענקית. שרים ורוקדים יחפים תחת הכוכבים, מתפללים לרפואה אחד של השניה. עברו עוד בערך שעתיים והתיישבנו כולנו. הוא אמר כמה מילים ועבר להגיש לנו את ה'ווילקה'. זו אחת מהצורות של מולקולה שנקראת די-אמ-טי. והשילוב של החומרים שלקחנו זה מסורת של המקדש שהוא גדל בו. בגדול, החוויה הייתה כניעה מוחלטת והתמזגות עם האינסוף - אז זה ידרוש עוד מינימום 8 פוסטים להסביר. ככה שרק אגיד שהוצפתי בפחד קיומי מהקשוחים שפגשתי, בעודי קופא מהרוח של ההרים ומוצף בחזיונות שלא אוכל להסביר. דרך אותו הקושי נולדה הסכמה להיכנע, למות, ולהתמסר למה שהחיים יביאו. הסכמה שתמכה משמעותית בכל דבר שעשיתי מאז. -- המהות של מה שעושה הרפתקאה, זו ההסכמה להתמסר לאי ודאות. לא התוכן של הסיפור, אלא הצורה בה הוא נחווה; אמונה, תשוקה, סקרנות ופליאה. בגלל זה טיולים מאורגנים לא מרגישים כמו הרפתקאה.
בניה דור
הגעתי לשדה בלי טיסה ובלי דרכון, 4 ימים אחרי תחילת המלחמה; ועליתי עם אחי על הטיסה הראשונה שמצאנו. שבוע קודם לכן - כבר שילמתי ללימודי הפקה מוזיקלית בברצלונה, בהחלטה לעבור לספרד. מלחמה, כאוס, טיסה, חרדה, אמפנדס. הגענו לברצלונה, ואחרי יומיים הלכתי למכללה אליה נרשמתי. ודי מהר גילינו שלא אוכל ללמוד שם, או לקבל מהם ויזה. בצעדים כבדים יצאתי החוצה והתיישבתי מיואש על המדרכה בין הבניינים הגבוהים; התחלתי לקבל את העובדה שאני פליט מלחמה ומהגר לא חוקי. שנים של תרגול הובילו לנשימה אחת עמוקה שהפכה לחיוך. הכל יהיה בסדר; אני לא כאן במקרה. ספק מלחמת עולם, אני ׳תקוע׳ בארץ זרה בלי חברים ובלי אישור שהייה. וזה איכשהו התחיל להרגיש יותר הרפתקאה מאשר סיוט. נשארתי לגור בספרד, קרוב לבת זוג שהייתה לי, ובאמת נשארתי לא חוקי שם. הספרדית שלי הפכה שוטפת, ובמקום הפקה מוזיקלית למדתי טיפול. חוקית, לא יכולתי לעבוד - מה שהוביל לפרויקטים שעם השנים הפכו לעסק ממנו אני מתפרנס היום. ואני עדיין מפחד. גם כשאני חוקי במדינות, גם כשההכנסה שלי מסודרת, גם כשכבר יצרתי מאות פוסטים ועשרות הרצאות. אבל זה בסדר, הפחד לא ‘אמור׳ להיעלם. פשוט עד שלא נתקעתי עם הגב לקיר - חיכיתי שלא יהיה פחד. חיכיתי שיופיע שטיח אדום עליו אוכל להתגלץ' כל הדרך אל עבר החלום. אפשר, אבל לא חייבים לחכות. אפשר גם לפרוס עבור עצמנו שטיח (באיזה צבע שנרצה), ולהתחיל ללכת.
בניה דור
מיגרנה אחת, 4 הודים (ואני) במיטה וחצי של אוטובוס לילה - ממש הספיקו כדי לגרום לי להיכנע. הייתי אחרי 4 שעות בהן סבלתי כמו שלא סבלתי כבר תקופה. פשוט לא היה לי נוח, בווליום הכי גבוה שאפשר. עליתי לאוטובוס אחרי 3 וחצי שעות עם נהג מונית שהפך לחבר הכי טוב שלי לאותם רגעים; ועוד שעה ברחוב הכי כאוטי שראיתי בחיי. עליתי לאוטובוס כבר עם מיגרנה בלי לדעת אם אגיע ליעד שלי היום, או אם יהיה לי איפה לישון כשאגיע. ויותר מדי הודים לא הפסיקו לחדור לי לבועה ולשאול אותי שאלות לא רלוונטיות. ~ הרגעים האלה בהם אני נשבר - בהם הראש כואב מדי, הלב מלא מדי, המציאות יותר מדי; הם הרגעים שמזכירים לי למה יש לי אלוהים. בין אם החרדה הכלכלית, החברתית או הקיומית עכשיו על השולחן - יש נקודת שבירה בה אין שום דבר לעשות, חוץ מלהגיד: די. מכאן, לא משנה מה יקרה, אני חוזר הביתה. הביתה אל תוכי. הביתה אל הידיעה שלא משנה מה יקרה, יש לי אותי. אל הוודאות שלא משנה מה קורה עכשיו - יש חיים לסמוך עליהם. שלא משנה כלום, כמות הסבל שבגוף שלי לא תספוג עוד גרם של היאחזות. כשאני מקבל את ההחלטה להיכנע, ולהשקיע את האמון שלי מעבר לעצמי - אני מתפנה לשחרר את המודע שלי מהחרדה, ולהתחיל ׳לנווט׳ את האתגר שאני נמצא בו. שזה אומר שאם עד עכשיו הייתי עסוק בחרדה - אני מעכשיו מתעסק בלדאוג לעצמי מתוך חיבור ואמונה. עוברות שעתיים - ואני מוצא את עצמי מנגן גיטרה לעשרה הודים שהזכירו לי את כוחה של מוזיקה, ולקחו אותי אל האוטובוס הנכון. עוברות עוד שעתיים - ואני יורד מהאוטובוס ועולה על ריקשה של הודי שהעיניים שלו מזכירות לי איך זה להרגיש בבית. עוברות כמה דקות - ואני יורד מהריקשה; מובל בשתיקה מבורכת אל חדר נעים, מתקלח, מדבר עם עצמי במראה, עם אהוּבתי בטלפון, והולך לישון. עובר לילה - ואני מתעורר מעל האגם; שותה קפה (מגעיל לכל הדעות), וכותב לכם על מיגרנה, אלוהים והעוצמה שבהסכמה להיכנע.
40
בניה דור
ההנחת יסוד שלהצליח זה קשה היא טעות שמלמדים בבית ספר. אצלי זה התחיל כשלימדו אותי שלהצליח אומר לשנן מידע בשביל לקבל מספר שיגדיר את התלמיד שאני - במשך בערך 11 שנים ברצף (לא סיימתי תיכון). פחות או יותר אז למדתי שלהצליח = לסבול. זה התחיל כשאמרו לי שאסור להעתיק, צריך לעשות הכל לבד. המשיך כשאמרו לי ללמוד לבד, לשנן לבד, להקיא את זה על נייר לבד, כדי שאוכל להימדד בציון הייחודי שלי, שיגדיר אם הייתי תלמיד טוב או לא. הייתי נכשל רוב הזמן אם לא ניחשתם. ----- אפשר שיהיה כיף. עם כמה שהמערכת הייתה רוצה שנחשוב שלעולם הזה יש חוקים ברורים - אין לו. המשחק הזה שנקרא חיים הוא הרבה יותר גמיש ממה שלימדו את רובנו לחשוב. להקים עסק זה לא הרבה יותר ממשחק (ששווה לקחת ברצינות) לטוס ולטייל בעולם זה לא הרבה יותר מהחלטה (ששווה לא לקחת ביותר מדי רצינות) לחיות את החיים שאנחנו מאחלים לעצמנו זה לא הרבה יותר מהסכמה להיכשל, לצד החלטה חד משמעית לא להתפשר יותר לשניה. (זו החלטה ששווה לקבל, ברצינות) ------ אז אם למדת לראות את החיים בצורה מסוימת, חונקת ומשעממת כזו, תדע שאפשר תמיד ללמוד אחרת. גבולות האפשר הם לרוב במקום בו אנחנו מספרים לעצמנו שהם נמצאים.
?
בניה דור
איכשהו הגניבה של התיק שלי הפכה לחלק הכי פחות מעניין בסיפור. —- בערך 04:00 לפנות בוקר. אני מסיים לשים נעליים - רקדתי יחף בשעות האחרונות. צפון תאילנד, סילבסטר, עשרות קרקסנים סביבי משחקים באש בעוד ועשרות אנשים רוקדים בחופש מוחלט. אני מסתכל ומבין שהתיק שלי אינו, ובנחת מחפש אותו. הוא נעלם. לחץ, מיגרנה, מבוכה, חברה טובה שעוזרת. חוץ מהכסף והאוזניות ועוד כמה שטויות היו שם המפתחות לאופנוע ולבית שלי. החברה שלי הציעה את האופנוע שלה - וידעתי שאוכל לישון אצל חברה שכנה שמשאירה את הבית תמיד פתוח. חזרתי מתוסכל ומסורס, אחרי יום מדהים מלא ברגעים משמעותיים וקסומים - וגניבה של תיק אחד. למחרת בבוקר תהיתי על קנקנו של מה שקרה. שלוש שנים שהסתובבתי בעולם, והפעם הראשונה שמשהו נגנב לי הייתה ב1.1.2026 למה? בעודי נוסע בבוקר בהאנגאובר של הלייף על האופנוע של החברה כדי להחזיר לה אותו ולסדר את הבלגאן - הבנתי; ידעתי שלא משנה מה יקרה עכשיו יש סביבי המון חברים שיעזרו לי ברצון רב. תבינו, כמה שעות לפני שזה קרה הפרחנו בלונים בשמים עם הכוונות שלנו במן טקס תאילנדי מסורתי וחמוד. ביקשתי ביטחון, שלום, אהבה, יחד; והייתי צריך שמשהו יתפרק בשביל שאראה שיש לי את כל אלו. הייתי צריך להבין שמה שאני מרגיש הוא באחריותי המלאה, גם אם מה שקרה הוא מחוץ לשליטתי. אז בחרתי להיות מלך. בחרתי לסמוך על הבריאה ולהשאיר מאחוריי את מה שנגנב מתוך בחירה באוצר שאי אפשר לקנות בכסף. אהבה, ביטחון וריבונות
בניה דור
כפו עליו להתחתן, הוא גדל בעוני ואיבד את אמא שלו - והוא אחד האנשים המאושרים שהכרתי. לקראת שקיעה. הוא לקח אותי מהשוק לפני כמה שעות, וזו הפעם הראשונה שיש בינינו שקט מאז שהכרנו. אני אוהב לשבת עם מקומיים שנראים מעניין. רואים מהגג בו התיישבנו את הגינה בה המשפחה שלו מגדלת את רוב הירקות שהם מבשלים במסעדה כאן. עברו כבר כמה כוסות תה, כמה סיגריות, כמה הודים סקרנים - והוא התחיל לדבר על העבר שלו. על ההתנגדות למוות של אימו, על יותר מדי סמים, על אהבות שלא הצליחו ועל נישואים ״כפויים״ - שדווקא כן. אמא שלו נפטרה מסרטן לפני שנים. היה ברור שאין לה סיכוי מהרגע בו גילו את זה, היה להם כמה חודשים להיפרד. היא הייתה הראשונה לקבל את המוות שלה, הוא אמר. ״באמונה שלמה שלכל אחד יש זמן, והדבר היחיד שאפשר לעשות איתו זה לקבל אותו.״ הוא לימים למד שההתנגדות שלו למותה רק העמיקה את הפצע. סיפר שדמעות שהודחקו הפכו לקשרים שנשרפו, סמים שהוזרקו, וחיים שנשארו בצד. לחלופין - דמעות שנשפכו הפכו לאחריות, חיבור למורשת, והסכמה להיכנע. זה כמה חשוב להסכים להרגיש, הוא אמר. לימים, (ושנים) הוא חזר הביתה. הוא חזר לעבוד, חזר למשפחה, שידכו לו אישה על פי המסורת ההינדית והוא חי באושר יחסי עם ילדיו ואשתו. היום, ברור לו שהוא ימות. ברור לו שהדבר היחיד שאפשר לעשות לגבי זה זה להסכים לזה לקרות - כדי לחיות כל יום בנוכחות הראויה לו. ~ אין לנו דבר מלבד החיים שלנו, וכל עוד אנחנו מתעסקים בכל דבר חוץ מלחיות - גם מזה לא עומד להישאר לנו הרבה.
בניה דור
עלינו למונית, וקיבלנו התראת חירום על התפרצות ההר געש שהיה בדיוק מולנו. ״בפעם האחרונה שהתפרץ פה הר געש, היו 25,000 הרוגים״ הוא אמר; שתק, והמשיך לנסוע לכתובת שנתנו לו. עיירה קטנה במרכז קולומביה. אני ומריה היינו בקהילה פצפונת בג׳ונגל במשך כמה שבועות, ויצאנו כדי למצוא קצת אינטרנט. ״מזתומרת הוא עומד להתפרץ? מה… ממש?״ הוא לא ידע. ״זה יכול לקרות״ אמר הנהג בנחת מופתית, ״אבל כנראה שהכל יהיה בסדר״. הגענו לקפה המיועד, ואחרי כמה שעות שם חזרנו לקהילה בה גרנו. עברו כמה שבועות בהם היינו בלידה טבעית וכל מיני טקסים סביבה, שחינו במפל כל בוקר, והיינו במעט חרדה קיומית בערך בכל רגע נתון. חרדה קטנה מהתפרצות של הר געש אחד, גדול. היא גרמה לי להבין שהצרות שלי, מיוחדות וקשות ככל שיהיו, הן רק הגרסה ׳המקומית׳ שלי לצרות. הייתי בעשרות מדינות, ובכולן היו אנשים שסבלו, וכאלה שהיו מאושרים, ״בלי שום קשר״ לקשיים שרווחו באזור. אושר הוא תמיד החלטה, וסבל הוא אף פעם לא גזירת גורל.
בניה דור
התשובה לשאלה ״מה קורה בחוסר ודאות?״ היא זו שתסביר איך החיים שלנו ייראו. אני בונה עכשיו קשר שמאד מאד חשוב לי ויש בתוכו מסה קריטית של ׳אי ודאות׳. בתוך זה, אני שם לב כמה קל למיינד שלי ללכת ליצור ודאות ״נגטיבית״. אני בעצם הולך על הגרוע ביותר, כי זו הנחה שיותר קל לי לעשות (משום מה) - ובכך אני לאט לאט יוצר את מה שאני רוצה להימנע ממנו. בעצם המציאות הזאת שאני רוצה להימנע ממנה הפכה לאזור הנוחות שלי - כי היא מוכרת לי, ומה שמוכר יותר נוח למוח. המוח רוצה בהירות - ככה שכשיש אי ודאות האוטומט הוא לשחזר את הבהירות הראשונה שבאה לראש. בשביל חלקנו, הבהירות הזאת היא האמונות צל שלנו, חווית החוסר ראויות שלנו, הקיפאון, החרדה… אז נשחזר את הנרטיבים האלה כדי להמשיך להיות במוכר. קצת כמו אבא עשיר אבא עני (מכירים?) - ״משחזרים מציאות כלכלית״ על בסיס התפישה שלנו את החיים. הפרויקט מבחינתי היא לפתוח את הראש לאפשרות אחרת. חדשה. נעימה יותר. שזה אומר ללמוד להסתכל על האי ודאות כעל הזדמנות ליצור את מה שאנחנו הכי הכי רוצים - ואז היא יכולה להפוך לכזאת. כי כל רגע הוא דף לבן בכל-כך הרבה מובנים. אנחנו פשוט חוזרים עם אותם צבעים ואותם הכישורים אז יוצא לנו את אותו הציור. בהתייחסות לעבודה עם פוסט-טראומה, כשהגוף ״מופעל״, הוא בטוח שמה שקרה אז, קורה שוב כרגע. בהקשר, נוכחות מזווית חדשה עם הכאב והפחד שעולים היא שער ללמד את המוח שלמרות שזה ״קורה שוב״ אנחנו בטוחים. זה אחת מהסיבות בגללן אנחנו משחזרים את הטראומות שלנו. פוסט טראומה בהקשר זה מונח גדול מדי בשביל להסביר דבר מאד פשוט - הריבונות שלנו בהווה, למרות החיווטים שלנו מהעבר. אני לא אומר שזה קל, גם לא לי. אני אומר שזה אפשרי. שנחזור לראות כל רגע כהזדמנות ליצור חיים טובים יותר אמן ❤️
בניה דור
גרתי 3 שנים עם נוכל, שנעלם אחרי שהפך לאחד האנשים הכי קרובים אליי. לא תאמינו כמה שנמנעתי מהפוסט הזה. בגיל 12-15 חלקתי בית עם אותו הפסיכופת, שהיה הבן זוג של אמא שלי; הוא נעלם והשאיר בעיקר בורות מאחוריו. נפשיים, כלליים, משפחתיים. הוא היה אדם מדהים, עד שגילינו את השם האמיתי והעבר שלו (שנים בכלא למשל) - והכל השתנה לפני שהספקתי להבין מה קורה. מכרנו מה שהצלחנו ואיבדתי את הבית תוך כמה שבועות (או ימים?). הבעיה היא פחות הבית שנעלם, ויותר הזרות שנוצרה בי. בקיצור: הגענו לכמה ערוצי חדשות וקיבלנו קצת פריים-טיים. המדינה לא עזרה עם חובות הענק, והוא נכנס לכלא אחרי בערך שנתיים. אחד האנשים שהיו הכי קרובים לי נעלם, אחרי ששדד בלב קפוא וחיוך מופתי את המשפחה שלי - וזה הביא המון קסם לחיי. תישארו איתי, זה חשוב. הכאב שנובע מהידיעה שיש אנשים דפוקים, שמצדיקים את החוסר אמון בבני אדם - גורם לי לרצות לעשות הכל כדי ליצור עולם טוב יותר. עם השנים, חוסר באמון וביטחון פיתחו האומץ, האמונה, הידע והנתינה שלי. הכאב בנה את הערכים, והעצים את המודעות שמביאה את התלמדים שלי. אז אני עובד כל יום כדי להפוך פצעים למתנות, וליצור עולם טוב יותר. אני שואל כל יום איך אפשר לתת מתוך חופש על פני צורך. כי לכל מתנה יש צל. שירות אמיתי מגיע מאהבה ומיושרה, ויותר מכל שאיפה שיש לי - זה הייעוד שלי. אם תשאלו אותי, זה הייעוד של כולנו; לְהִתְקַדֵּשׁ לרצון להיפגש באמת ולהעניק לאנשים שחשובים לנו - מתוך אמונה בעצמנו ובחיים. כי אהבה נותנת לחיים סיבה להתחיל ולהיגמר. כי גַם בְּגֵיהִנּוֹם עָדִיף לִחְיוֹת עִם לֵב פָּתוּחַ
?100
בניה דור
אז איך ס*ס, סמים ושירה מקודשת בגיל 12 הפכו לזה שאני מלווה תהליכי התפתחות? התחלתי ללוות אנשים בגיל 20 - גרתי אז בספרד ולמדתי אימון בבית ספר לNLP (בין היתר). הקמתי סוכנות קטנה (וכושלת) לשיווק דיגיטלי עם חברים שהכרתי שם, והכנסתי באותם ימים את המלווים הראשונים שלי ב100 שקל לסשן. ״מי אתה בכלל שתלווה אנשים בגיל 20?״ אז כבר עברו כמה שנים, כמה יבשות ובערך 600 שעות של ליוויים מאז, אבל בואו ננסה לענות על זה - בגיל 20 כבר הייתי אחרי בערך שלוש שנים בהם הסתובבתי בארץ ובעולם; עברתי הכשרות מקצועיות ורוחניות בצורות של קורסים, ריטריטים, טקסים וחניכות - אבל זה רק ״מה שקרה״, זה לא באמת מעניין. מה שהיה מעניין (ועדיין) זה רעב עמוק לגלות את ׳טבע העצמי׳ ואת טבע האדם. תשוקה שהשתקפה דרך 100% מהבחירות שלי. סתם, הגזמתי - 80% בעצם בגיל 20 התחלתי לעשות ניסויים בבני אדם; עשיתי עשרות סשנים ממש בזול או ממש בחינם. ליוויתי חברים, נוודים מהדרך, השתתפתי במרחבים בטוחים, הנחיתי סדנאות, מוזיקאים, הקמתי קורסים, ליוויתי תהליכים שיווקיים… לימים ׳האימון׳ שלי הפך לליווי לבעלי עסקים (פרטנית וקבוצתית) כדי להפוך ביחד הקמת עסק לתהליך של התפתחות אישית ורוחנית - ״זה״ בתוך כמה חודשים הפך למה שאני עושה היום. מה אני עושה היום? אחרי מאות שעות של אימונים ועשרות אנשים שליוויתי, אני יודע להגיד בביטחון מלא - שאין לי שום מושג מה אני עושה. ההגדרה המקצועית והגישה שלי נשארות דינמיות, נושמים, חיים - ואני משקיע הרבה כדי להשאיר אותם כאלה. לכל אחד מהמלווים שלי צורך נפלא, אחר וייחודי; ולאף אחד מהם לא אכפת מהחתיכות נייר שקיבלתי בסוף ההכשרות שהיו אמורות להגדיר את השיטת עבודה שלי. עדיין נשמע לכם חסר אחריות? גם לי לפעמים; אבל עשרות פידבקים שמתאמנים כתבו, הקליטו וצילמו בשנים האחרונות מזכירים לי אחרת. זה עדיין ״חסר אחריות״ ללוות אנשים בגיל 23 ובגלל זה המלווים שלי יודעים בבירור מה יש לי לתת, מה אין לי לתת ומה האינטרסים שלי. ענווה היא שם המשחק. ‘ענווה’ כמו איזון עמוק ועדין בין ידיעת המלכוּת והעוצמה שלי, לידיעת אפסוּתי אל מול האינסוף. —— אז אתם מוזמנים להגיד שזה ילדותי, שאני שרלטן, גוּרוּ מפלסטיק, או כל מה שתחליטו לראות פה. אתם גם מוזמנים לשחרר שליטה ולבחור ליהנות מהכאוס היפהפה הזה שנקרא ׳היקום׳. כך או אחרת את התשוקה הבוערת שיש בי ליצור עולם טוב יותר - שום דבר כבר לא יכול לעצור. וכך או אחרת את האהבה שיש לאנשים שאני מלווה, דבר לא יוכל להעלים. וכך או אחרת - הגעתי למקום בו אני נמצא כי הבנתי שכל עוד אשאל אחרים מי אני, לעולם לא אוכל לגלות זאת באמת.
בניה דור
היא הייתה גדולה ממני ב11 שנים כשהתאהבנו, מקסיקנית. זה חלק מהסיבות שנפרדנו. אבל שניה; דרום מקסיקו, עמוק ביער, מוקפים כפרים אינדיאנים. עד ש׳הוא' הגיע הייתי הישראלי היחיד בקהילה בה גרנו. היו שישה חברי קהילה, ילד בן שנתיים, ואותי. הייתי אז בן 19. שמעתי על הקהילה הזאת בטרמפ שתפסתי באירופה, בדרך לטיסה שלי למקסיקו. בכל אופן, 'הוא' הגיע לקהילה, וישר נהיינו חברים. היה ממש קר בלילות, וחלקנו חדר. ככה שהרבה לילות היינו צוללים לשיחות ארוכות בעיניים עצומות. לילה אחד דיברנו על זוגיות, והצפתי את הכאב שאני סוחב מזה שלא הייתי עם מישהי כבר בערך שנה. סבלתי. סבלתי מהבדידות שלי ומהביקורת כלפיה; אבל בעיקר היה נמאס לי כבר לחכות 'שהיא' תגיע. בשיחה הזאת הבנתי שאני מספר לעצמי שאני ׳צריך׳ זוגיות בשביל למצוא שלום בתוכי. וזה מה שאני באמת מחכה לו. הבנתי שהבעיה היא לא הכאב, אלא האמונה שזוגיות תציל אותי ממנו. עד סוף אותו הלילה החלטתי להיות עבור עצמי את מה שאני רוצה שזוגיות תהיה עבורי. החלטתי להסתכל על עצמי בעיניים שרציתי שיהיו לבת זוג שלי. עברו יומיים - והאלדרית של הקהילה שכנעה אותי להישאר בשביל ריטריט-חניכה שעמד לקרות שם. ארבעה ימים אחר-כך, בבוקר הראשון של החניכה, הכרתי את מי שהייתה הבת זוג שלי לאז. אחרי שבוע התאהבנו, והיא נסעה. חודש אחרי, עברתי חצי ממקסיקו בטרמפים כדי למצוא אותה בעיר בה גדלה - וטסנו יחד לקולומביה. הזוגיות שלנו לא החזיקה, אבל השיעור שלמדתי לא הפסיק לחזור על עצמו: בשביל ליצור את המציאות שאני רוצה, אני צריך להיות בן אדם שיכול להכיל אותה. ככה התחלתי ללוות אנשים, נכנסתי לזוגיות הנוכחית או הפכתי לנווד דיגיטלי; נדבר על זה בהזדמנות. ~ השורה התחתונה, היא ששינוי ״בחוץ״ לא תמיד ייתן באמת מענה לנפש. כמו שכסף לא באמת יפתור את החרדה הכלכלית שלנו (לרוב). אנחנו עוד בפסח, אז נדבר על חירות. כי חירות אמיתית לא תלויה בזוגיות, בטיולים במקסיקו או בכסף. אלא רק בלהיות האדם שיודע ליצור את כל אלו - ויודע לחיות בשלום גם כשהם אינם.
בניה דור
לסלוח לו היה נשמע כמו רעיון מטומטם ביחס לכמה שכאב לי. שנאתי את הרעיון כמעט כמו ששנאתי אותו - ועם זאת, התגעגעתי. לחברות, לשטויות, לביחד - כל פעם שהגעגוע עלה הוא בוטל בשם האגו הפצוע שעוד ליקק את הפצעים הפתוחים. כל פעם שהזיכרון עלה בחודשים האחרונים הייתי פשוט מופעל; כאוב, כעוס, מבולבל - הייתי נזכר ובורח להתמודד עם זה לבד. ככל שעבר יותר זמן להיות כל כך פגוע התחיל להרגיש יותר ויותר מיותר. הזמן המשיך לעבור, והבנתי שלסלוח זה לא משהו שאני עושה עבורו - אלא עבור עצמי. לא כמו 'לסלוח לעצמי' בקטע חמוד כזה; ממש לסלוח לו, בגלל שאני זה שסובל הכי הרבה מהטינה שאני סוחב. האגו צורח שהוא לא ראוי לזה; הלב מזכיר שזה לא קשור אליו - אני ראוי לזה. ראוי לשחרר את הטינה, את הכאב. ראוי לנחת. — לימים הפצעים נשטפו בזרם הידיעה עמוקה שכל מה שקורה מדויק. אני יודע שדברים לא יחזרו להיות אותו הדבר, ואני גם יודע שעכשיו הלב רגוע. אני יודע שלקחתי מה שהיה לקחת, שכאבתי את מה שהיה לכאוב, ועכשיו אני יכול לשחרר את שתינו מהדרמה הלא כל כך רלוונטית הזאת שהייתי שבוי בה. --- אחריות בחיי היא להסכים לקבל את זה שלמרות שאני 'קורבן' לנסיבות החיים אני עדיין ריבון לצורה בה אני מנווט דרכם. בחיים שלי - אין מחיר גדול לשלם מהאושר שלי ושל הקהילה שלי. והאושר המתוק הזה שכל כך חשוב לי - הוא לא תלוי בדבר, מלבדי.
בניה דור
שכבתי עירום בקצה ההר לצד פסנתר מעץ שהם סחבו לשם בידיים, שעתיים הליכה מהכפר הקרוב. גבעות ירוקות, אינסופיות. עברו כבר שבועות ביער בין סלעי הענק שנחשפים על הפסגה, והוא מנגן בפסנתר יצירות קלאסיות כבר כמה שעות ברצף. אבל סליחה, קונטקסט: נאספנו כדי להיות יחד חודש, עמוק ביער. להתנתק מטכנולוגיה וכסף - ולהתחבר לטבע ואחד לשניה. הייתי בשבעה ׳אירועים׳ כאלה, ב-5 מדינות שונות. שתיתי מהנביעה ואכלתי ממה שבישלנו על המדורה; לפעמים עם 40 איש ולפעמים עם אלף. -חזרה לנקודה- לרגעים ׳החיים כפי שהכרתי אותם׳ הפכו לכלום מלבד חברים וטבע; והרגעים האלה הגדירו מחדש עבורי מה זה אומר לחיות. במשך חודשים רקדתי יחף על האדמה ומול מדורות ענק, גם כשהשמים התמלאו בגשם וברקים. אכלתי, התקלחתי וישנתי בין העצים ולצד הנחל. בלי טלפון, בלי כסף, בלי חשמל. אבל עם הזמן הבנתי שניתוק מוחלט ״מהמטריקס״ זה רק עוד סוג של שיעבוד אליו. הבנתי שבשביל באמת להשתחרר אצטרך ללמוד לרתום את המתנות "שהמטריקס" מציע, לטובתי. אז הקמתי עסק שיהווה ביטוי למה שלמדתי על חיבור וחיים. ועברו כבר יותר משנתיים בהן אני מלווה אנשים ומטייל בעולם. אני מלווה אנשים רגשית ועסקית, מלמד קבוצות ליצור תוכן מתוך חיבור ללב, פיתחתי תוכנה לניהול עסק הוליסטי עבור מטפלים ומנחים. הגשמתי את החלום שלי.
בניה דור
גרתי אז בקהילה אקולוגית בדרום מקסיקו, עשיתי בדיוק את מה שחלמתי עליו - ושנאתי כל רגע. כפר אינדיאני קטן; עבדנו יחד בגינה שמאכילה אותנו, מוקפים בגבעות ירוקות ואינסופיות - ואני רק מתמרמר וסובל. סבלתי מלקום כל בוקר ולעשות את אותם הדברים, ושנאתייייי שאומרים לי מה לעשות! בדיעבד - הייתי מסורס באותה תקופה. לא יכולתי לעשות כלום שלא התיישב בול עם הסיפור שלי על חופש. גם לא לגדל אפונה בקהילה אקולוגית בג׳ונגל (מסתבר) מאז ומעולם לא הייתי ממושמע. מהתמכרויות שונות ועד חוסר יכולת לסיים לימודים, להחזיק עבודה או להישאר בזוגיות. מה שכן, בהחלטה להקים עסק לא בדיוק נשארה לי ברירה - ויצרתי שינוי עצום בחיי. הדבר הכי חשוב שגיליתי זה שמשמעת היא לא ״דבר לעשות״ - אלא דבר שקורה כשאני יודע שאני בדרך הנכונה. משמעת נוצרת מחיבור לתשוקה וריבונות; אבל כשאין חיבור, להכריח את עצמי ינתק אותי, ויוציא את הטעם מכל חלום שהוא. משמעת זה לא רק כוח רצון; אלא בעיקר יכולת להתחבר לתשוקה ולהתמודד עם כאב.
1 / 21

מתנות ממני

שיחת היכרות חינמית
נמפה איפה אתם נמצאים ונבדוק יחד איך אני יכול לעזור. נקודתית המטרה של השיחה הזאת היא שכבר תקבל בהירות והקלה, ואם יש שאלה בוערת, אולי גם עם תשובה.
בוא נדבר
הראיון האחרון שלי
שיחה של שעה על הגשמה, משמעת מבוססת חיבור, ומשיכת האושר אל תוך היום יום שלנו.
לוגו סימפליסיטי
סימפליסיטי
פלטפורמה דיגיטלית לניהול עסק שפיתחתי, מתאימה בעיקר למטפלים ומנחים. כל מה שצריך, מניהול לידים ולקוחות ועד כספים, פרויקטים, יעדים ועוד המון. הכל מאובטח לחלוטין ובחינם לגמרי.
simplicity-os.com
ניוזלטר מהלב לכיס
מייל פעם בחודש, ישר לתיבה: מחשבה אחת, תרגיל קצר אחד וסיפור מהדרך. בלי ספאם.

אפשר לדבר ולהתייעץ איתי כאן, בחינם לגמרי

שיחת היכרות
בניה דור
@bnaya_dor simplicity-os.com מדיניות פרטיות